א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְקוָק, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְקוָק.1
1 Then came the daughters of Zelophehad, the son of Hepher, the son of Gilead, the son of Machir, the son of Manasseh, of the families of Manasseh the son of Joseph: and these are the names of his daughters; Mahlah, Noah, and Hoglah, and Milcah, and Tirzah. 2 And they stood before Moses, and before Eleazar the priest, and before the princes and all the congregation, by the door of the tabernacle of the congregation, saying, 3 Our father died in the wilderness, and he was not in the company of them that gathered themselves together against the LORD in the company of Korah; but died in his own sin, and had no sons. 4 Why should the name of our father be done away from among his family, because he hath no son? Give unto us therefore a possession among the brethren of our father. 5 And Moses brought their cause before the LORD.2
About a year ago, we noted various exegetical interpretations of this passage that understand Zelafhad’s daughters to have been concerned that their father’s suspected or actual political opposition to Moshe might sway the latter against their petition, although we did not find anyone who maintained that this was actually a legitimate concern; on the contrary, the Zohar notes that:
ואינון לא ידעו דהא (שם יב) משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא ידעו דמשה לאו הכי
while Rav Haim ibn Attar as well as Rabbi David Avraham Mandelbaum cannot even understand how these wise and righteous women could have unjustly suspected Moshe of allowing his personal biases to cause a perversion of justice:
ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה … וכבר אמרו ז”ל שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט:
וקצת צ”ב הדברים [של המושב זקנים, ע”ש במאמרינו הקודם] שבנות צלפחד שהיו חכמות וכו’ כדאיתא בגמרא (בבא בתרא קיט.) חשבו שאם היה אביהם בעדת קרח יוציא משה משפטם לאור בצורה קשה יותר מהמתאים על פי התורה וצ”ע
and Abravanel explains that this was merely a womanly conceit of theirs:
אבל היו נשים וחשבו כי בזכרון הזה ימצאו חן בעיני משה לומר שאביהן לא היה בעדת קרח שנועדו עליו
Recently, however, I encountered an anecdote, related by Rav Yitzchok Isaac Liebes, of Rav Haim Halberstam of Sanz, in which he posits that it actually was Zelafhad’s daughters’ “verbal bribery” of Moshe, by disavowing their father’s participation in the revolt against his authority, that prompted his recusal from the matter:
ובענין נגיעה בדיינים שמעתי אימרא נאה בשם הגה”ק מהר”ת [לכאורה צ”ל “מהר”ח”] מצאנץ זצ”ל שפעם אחת באו לפניו שני בעלי דינין לדון בדין תורה וכאשר בעל דין אחד הציע טענותיו ובתוך אחד השיחים הזכיר מה שהי’ בעת בואו של הרב לכהן פאר בצאנץ והוא הלך לקבץ החתימות לטובת הרב וכאשר גמר בהצעת הטענות דיבר בקדשו הגה”ק מצאנץ שהוא מסלק את עצמו מלדון בעסק זה ואמר דמצינו בתורה שתי פעמים שמשה רבינו ע”ה המליך בגבורה בראשונה גבי טמאים ודרך רחוקה שבאו לפני משה בטענה [למה נגרע לבלתי הקריב וגו’ ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ד’ לכם, במדבר ט’ ח’] ובפעם שני’ מצינו בבנות צלפחד כתיב ותעמודנה לפני משה וגו’ אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ד’ בעדת קרח ויקרב משה את משפטן לפני ד’ [במדבר כ”ז ב’ ה’], בפעם ראשון גבי טמאים אמר משה רבינו עמדו ואשמעה ז”א שלא סילק את עצמו מהענין רק רצה להמליך בגבורה אבל גבי בנות צלפחד סילק משה רבינו את עצמו מכל הדין רק הקריב את משפטן לפני ד’ מפני ענין שוחד דברים שאמרו והוא לא היה בעדת קרח ודפח”ח.3
The above appears in a responsum of R. Liebes concerning an acrimonious, high-stakes dispute in the Crown Heights Jewish community (“most of the neighborhood are Chabad Chassidim”) around the year 5746, between the local “ועד השכונה” and an “עסקן” who was one of its long-standing former members. The ועד wanted to have the case heard by the recently elected neighborhood בית דין, while the עסקן wanted זבל”א, and raised various interesting objections to appearing before the neighborhood בית דין, including the assertion of the existence of animosity between the בית דין and himself, due to his having opposed the selection of one of its members. R. Liebes dismisses this opposition as inconsequential, but then follows with the anecdote of the Sanzer Rav:
שלום וברכה ברביי’ והמשכה לכבוד הרב המו”מ וו”ח מאוד נעלה התמים מוה”ר דוד פישר שליט”א רב בקהילת אנ”ש בקראון הייטס יע”א.
בדבר שאלתו בשכונת קראון הייטס עשו בחודש אייר תשמ”ו בחירות למנות בית דין להשכונה רוב מהשכונה המה מחסידי חב”ד ובחרו בשלשה רבנים ועכשיו הזמינו ועד השכונה לדין תורה את אחד שהיה מעסקני הועד לשעבר במשך של ב’ שמיטות, העסקן הנ”ל המוזמן לדין תורה טוען שמוכן לילך לדין תורה אבל רוצה רק בזבל”א וזבל”א, הבית דין החדש טוענים שמחוייבים לדון אצלם מפני שהמה קבועים ונבחרים מועד השכונה ומבואר ברמ”א סימן ג’ דכשיש בית דין קבוע במתא אי אפשר להנתבע לומר שרוצה לדון בזבל”א וזבל”א.
טענת הנתבע הוא, א) היות והתובעים המה ועד הקהל של השכונה ולכן יסתתמו טענותיו כאשר ידון לפני הבית דין שלהם שהם בחרו אותם, ב) הוא טוען שהיות שזה דין תורה גדולה ומבואר בתשובות האחרונים שבכגון דא המנהג לדון בזבל”א וזבל”א, ג) שיש ענין של נגיעה כיון שלועד הקהל אין כסף לשלם להרבנים ועל ידי תוצאות הדין תורה מקווים להוציא ממון מהנתבע ממילא אין לך נגיעה גדולה מזו, ד) והנתבע טוען שיש לו איבה עם הדיינים כי הי’ מהעסקנים שהי’ נגד בחירת רב אחד ועוד טענות של הנתבע שהבית דין כבר פרסמו פסק דינן לכן שואל כת”ר חוו”ד העניה אם יש להבית דין סמכות לעקל את נכסיו של הנתבע עד שיעמוד לדין תורה לפניהם וגם לכתוב על כתב סירוב ולדונו כמסרב לדין תורה זה תוכן שאלתו.
א) השאלה היא על שלוש נקודות. א) אם טובי העיר יש להם טענות ותביעות עם יחיד אם יש להם לדון בדייני אותה העיר, ב) אם יש ממש בטענות הנתבע שיש לו איבה עם הרבנים. ג) אם יש להבית דין דין בית דין קבוע שלא יוכל התובע לטעון שרוצה בזבל”א וזבל”א. ד) טענת נגיעה וכיו”ב זהו לשון השואל וכל הביטואים בלשון הנתבע הן מהשואל מפי הנתבע.4
ומה שהנתבע אומר שהוא היה נגד אחד מהרבנים שנבחרו להבית דין, לדעתי אין זה טענת איבה רק אפשר קצת נגיעה אבל לא להטות דינו חס ושלום, ובענין נגיעה בדיינים שמעתי אימרה נאה בשם הגה”ק מר”ן מהר”ח מצאנץ זצ”ל [כנ”ל] …
